הטבח בדרום ב 07.10.24, ולאחריו מלחמת חרבות ברזל, השאירו אותי קפואה ומלאת חרדה. כאומנית לא הצלחתי להביא את עצמי במשך זמן רב לידי יצירה, וככל שהשיח על תעשיית בעלי החיים חשוב ומשמעותי חשתי את האדמה מתחת רגלי בוערת, וכן חוסר ביטחון קיומי מובהק. 

בתחילת המלחמה נעצרו כל התערוכות, וכל המפגשים האומנותיים, ולקח זמן לא מבוטל עד שאני ואומנים אחרים סביבי חשנו כי יש לעבד את כל התחושות שלנו, לזעוק את זעקתו של עם ישראל והציבור הישראלי - ואין דרך טובה יותר לעשות זאת מאומנות. 

בלב הקונפליקט הנוכחי בעולם והסבל האנושי, האמנות שלי היא תגובה פנימית למשוא פנים של העולם כלפי יהודים ובעיקר של הקהילה הפמיניסטית בעולם. כיוצרת באמנות ופילוסופיה, העבודה האמנותית שלי אינה מסתכמת בציור אסתטי, אלא זוהי חריטה מוחשית של זעקה נישמתית. מול הכחשה גלובלית ולגיטימציה לפחיתות ערך לנשים יהודיות, ולציבור היהודי, הציורים שלי הם עמדה מתריסה להכרה והתייחסות מוסרית כלפי העוולות שעובר העם היהודי.

​

הציורים הוצגו בתערוכות שונות בארץ ובעולם והנם למכירה