התקופה המודרנית היא תקופה מרגשת, מרהיבה ביכולותיה הטכנולוגיות, רווית התקדמות מהירה ופרדיגמות חברתיות משתנות, ומביאה שינויים משמעותיים בתחומים שונים בחיינו. אך אף על פי שהמודרניות היא בעלת אינספור יתרונות כלכליים וטכנולוגיות נוחות, היא הולכת ומעצימה את הדילמות המוסריות שלנו סביב נושאים שונים וביניהם העיסוק שלנו במזון מהחי. מי מכם לא היה במפגש חברתי בו דנו על צמחונות, טבעונות, אכילת בשר ומוצרי חלב וכל הקשור בכך? הדיונים האלה כבר לא זרים, ומופיעים לא רק במדיה אלא גם בכל שולחן חג. הסטטיסטיקה אומרת שיש 5% טבעונים ו 10% צמחונים, כלומר בארוחת החג הקרובה שלכם תצטרכו לבשל לפחות מנה עיקרית אחת ללא מוצרים מהחי, ועל זה תאמר ליליאן משנות השמונים "אם לא יותר". בלב הדיונים על צריכה של מזון מהחי עומדות שאלות משמעותיות על בריאות ואקולוגיה אבל בעיני המשמעותיות ביותר הן אלה הדנות על הערכים, הסגולות האנושיות, המידות הטובות וכן על שלמותנו המוסרית. מכאן הכל מתחיל.
אריסטו, באתיקה הניקומכאית, הניח שמידות טובות - תכונות הנחשבות לטובות מבחינה מוסרית, קשורות באופן מהותי לרעיון של מציאת "אמצע הזהב". הרעיון הוא שכל סגולה נמצאת בין שני קצוות, ואמצע זה מכונה "אמצע הזהב". כך למשל, אם אתייחס לתכונה אומץ – מחסור בתכונה הוא פחדנות, עודף בתכונה הוא פזיזות – "אומץ" היא תכונה שהיא קו הזהב בין פחדנות לפזיזות. אדם בעל אומץ יעמוד בפני סכנה כאשר קיימת סיטואציה מתבקשת, בעוד מהצד הקיצון האחד פחדן יירתע מכל איום, ומהצד הקיצון השני אדם פזיז יחפש סכנה שלא לצורך. באופן דומה אפשר להתייחס גם למידה הטובה "מתינות" – מחסור בתכונה הזו יוביל לחוסר רגישות, עודף בתכונה יוביל לחוסר מתינות. אם אתייחס ל"אמצע הזהב" בהקשר של צריכה, למשל, מתינות פירושה ליהנות מתענוגות באופן מרוסן, שקול ולא פזיז, ללא פגיעה באחר או בעצמך, כך שחוסר מתינות יהיה סגפנות - חוסר יכולת ליהנות מהנאות, ואי מתינות תהיה התמכרות אליהם יתר על המידה.
כלומר "אמצע הזהב" כרוך במציאת איזון בין חוסרים ועודפים בהתנהגות שלנו. דרך העדשה שמציע אריסטו אנחנו יכולים לבחון גם את מערכת היחסים שלנו עם בעלי חיים, במיוחד בתחומי הייצור והצריכה בעידן המודרני.
אחד ממאפייניה של תעשיית בעלי החיים היא שהיא מתמקדת במיקסום יעילות הייצור, אופני הייצור וההתנהלות הכלכלית של התעשייה גוברים לרוב על מבחן "אמצע הזהב" של אריסטו. איך זה בא לידי ביטוי בפועל? במכלאות צפופות מדי, שימוש משתולל באנטיביוטיקה ובנהלי עבודה שמתעדפים את כמות בעלי החיים הנשחטים על פני רווחתם במהלך חייהם או בסופם, בפרקטיקות אלימות, תנאי כליאה אכזריים והרשימה עוד ארוכה. אם בוחנים לפי "אמצע הזהב" ה"אריסטוטלי" אז קנה המידה נוטה לעבר הגזמה קיצונית של שיעבוד, התעללות ואלימות מכוונת, ובכך מהווה מידה רעה כשהוא מוחק, ואף משמיד, סגולות טובות והכרחיות בחברה שלנו כגון הגינות וחמלה.
תעשיית בעלי החיים המודרנית, בחיפושיה אחר רווח, מותחת את הקו בין ערך כלכלי לערך אתי. אפשר לשבח את הצלחת התעשייה במונחים של מדדים כלכליים טהורים,במונחים כגון "השבחות גנטיות" ויעילות טכנולוגית", אבל אותה תעשייה ממש ואותן פרקטיקות גם מאתגרות את המצפן המוסרי הקולקטיבי שלנו, ודוחפות אותנו להתעלם מהמחיר הנוראי מאחורי ה"הצלחות" הללו.
למה חשוב להתייחס למידות הטובות ולמוסר כשאנחנו בוחרים לאכול משהו?
הסיבה לכך היא שהבחירות שלנו, כצרכנים וכמשתתפים בתעשייה הזו, הן שיקוף של ערכים חברתיים רחבים יותר. לרוב אנחנו לא רפלקטיביים לגבי ההשלכות של הבחירות שלנו, רובנו לא באמת יודעים מה עובר בעל החיים שאנו בוחרים לאכול מיום לידתו עד הצלחת שלנו, ובוחרים להתעלם מכך בשם "קדושת חוש הטעם". המעשה הלא-רפלקטיבי של צריכת מוצרים מן החי, נובע לרוב מנורמות חברתיות ולא מהתבוננות אינדיבידואלית. אמונה ש"כך היה תמיד" או "ככה זה בטבע", למרות שאין שום אח ורע בהיסטוריה האנושית של פרקטיקות מתועשות כלפי בעלי חיים ושל כמות אדירה כזו של בעלי חיים הנשחטים בשנה. אתם בטח שואלים בכמה מדובר? ובכן, כ 60 מיליארד בעלי חיים יבשתיים נשחטים בשנה למאכל, ומעל ל 2 טריליארד בעלי חיים ימיים. כן, קשה לנו לתפוס כמויות כאלה.
כיום, בעידן של מהפכת הידע, בה כל הידע שאנו מחפשים זמין לנו בלחיצת כפתור במקלדת, חוסר הרפלקטיביות הזה, הופך לאדישות ולחוסר לקיחת האחריות על השלכות הבחירה שלנו. זה גורם לנו להיות אנשים שפועלים מתוך חוסר מודעות ומצמצם את חופש הבחירה שלנו במקום להרחיב אותו. בעידן שפע המידע הניתן לכל דורש גם האחריות על חשיפה לידע מועברת אלינו. אין כבר סיבה לא לדעת – זה כתוב על הקיר באדום, זה נמצא בכל רשת חברתית. העיסוק שלנו במזון שאנו אוכלים מציב מחויבויות מוסריות כלפי יצורים שונים מאתנו, אבל דומים לנו, בין היתר, ביכולתם לסבול – בעלי החיים, ומחייב מסע פנימה עמוק. כזה שבאמצעותו נשאל את עצמנו את השאלות שאנו בוחרים לא לשאול, נתבונן בדברים שאנו בוחרים לעצום את העיניים מולם, נקשיב לדברים שאנו בוחרים לאטום את אוזנינו כלפיהם. למה זה חשוב? כי כשאנו לוקחים חלק בפעולה מעוולת כלפי זולת אחר – אנחנו פוגעים בסופו של דבר בעצמנו, בשלמות המוסרית שלנו. אנחנו עושים פעולה שההשלכות האתיות שלה חמורות מאוד, ובמצב מודע ומפוקח רובנו לא היינו לוקחים בה חלק.
תעשיית בעלי החיים היא עבורנו כור היתוך מוסרי שבודק את החוסן האתי שלנו. ניווט בשאלת "האתיקה של הצלחת" הוא הכרחי, ראשית כדי שנפעל מתוך מודעות, שנית כדי שניקח אחריות על המעשים שלנו, ושלישית כדי שנעגן את פעולותינו בסלע איתן של יושרה מוסרית שבסיסו מואר בערכים ומידות טובות ולא בחשקים ובחירות אוטומטיות, מונחות על ידי גורמים זרים שמקורם בתהום חשוכה. רק אז נוכל לקוות להשיג קיום המתאים גם לרווחת בעלי החיים וגם לבני האדם המחפשים לחיות קיום אנושי מספק.
לקריאה נוספת: יפית סרנגה, "וחך, אוכל יטעם לו" – שיח פילוסופי על תעשיית בעלי החיים בעידן המודרני (2023). הוצאת צמרת.
הכותבת: יפית סרנגה, בעלת תואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת בר אילן, תואר ראשון בתקשורת. יוצרת בפילוסופיה ובאמנות, מכהנת כסמנכ"לית השיווק בחברת ההיטק קומטל ישראל, ופעילה לשחרור בעלי חיים.
אהבת את המאמר?
מאוד, ארצה לקרוא תכנים נוספים!
פחות בשבילי
יפית, יישר כוח על מאמר שכתוב היטב עם הסברים מנומקים בנוגע לסוגייה חברתית כה חשובה, במיוחד לקראת חגי תשרי שבמהלכם מוגשים לשולחנות בכל בית כמעט מגוון רחב של בשרים, עופות ומזונות מן החי. ללא ספק, המאמר נותן טעימה משמעותית מספרך המרתק, שאני אקרא אותו במהלך ראש השנה. וברוח סעודת החג של ראש השנה אני מציע למצוא פיתרון הומני למנהג הדוחה של אכילת ראש של דג או ראש של כבש כסגולה לשנה טובה.