Art
Philosophy
Activism
למידע עלי :
הסיפור שלי
"הכל צפוי והרשות נתונה"
משפט המיוחס לרבי עקיבא ונקרא פרדוכס הידיעה והבחירה, שהרי אם עתידו של האדם צפוי – כיצד תתכן בחירה חופשית?
נעים מאוד, אני יפית סרנגה. ציירת ויוצרת באמנות ופילוסופיה, מחברת הספר "וחך, אוכל יטעם לו".
החיים עבורי הם חידה עמוקה, הניסיון להבין את היקום טומן בחובו נושאים מרתקים. העיסוק בתכנים של גורל מול אחריות אישית, היכולת של הפרט להשפיע ולעורר שינוי, ובעיקר משמעות החיים ותפקידנו בעולם בו טוב ורע לעיתים נתונים לפירושים שרירותיים.
יש המון דברים שאינם תלויים בי, אין לי שליטה על הכל אבל אני מאמינה גדולה בכך שלבחירותיו של האדם במהלך חייו יש השפעה ואחריות קריטיים על איכות חייו והאדם המצוין, או לא, שהוא יהפוך להיות.
נכדה למשפחת קצבים
אימי האהובה היא בת למשפחת קצבים. נולדתי לבית בו אכילת בעלי חיים היא שיגרה. בביתה של סבתי "ניקו, רוקנו וחתכו" בעלי חיים והכינו אותם למאכל ולקניה. אימי לא צרכה מוצרי חלב עד גיל חמישים, לא כי לא היה חלב בבית, אלא כי מאחר ואכילת בשר הייתה נהוגה במהלך כל שעות היום, עקב שמירת הכשרות לא הייתה אפשרות לצרוך מוצרי חלב במקביל. אכלנו כל מה שכשר, וכל איבר. זה היה נתפס כנורמה שאפילו לא היה מקום לערער עליה. לא היה מקום להטיל ספק ובטח שלא לבחור אחרת.
זה היה בגיל מאוד מוקדם, אם אני אלך אחורה ממש הרבה בזמן אולי אגיע לגיל 4-5, כשראיתי את התהליך שבעלי החיים עוברים עד הצלחת - אם זה בשוק ההומה כאשר בעלי חיים תלויים הפוך ונחשבים "בשר טרי" ומחכים לקונה, או בביקור אצל השוחט בימי כיפורים כשאבי לוקח אותי למנהג "כפרות", כשהתרנגולת מניפה את כנפיה והרב מסובב אותה מספר פעמים מעל ראשי כשציפורניה נוגעות במצחי, ולאחר מכן היא מושלכת ישר למגלשת מתכת שבסופה סכין. כל שנה זו הייתה תמיד מחדש בהלה מוחלטת מעצם המחשבה שמעשה כזה הוא מצווה באיזו שהיא צורה.
זה המשיך לביקורים שלי בחנות הדגים – בעבר היה נהוג להחזיק בסופר מרקט אמבטיית דגים – כל ביקור בסופר הייתי רצה להסתכל על הדגים היפים שוחים בבריכה הקטנה. לאחר מכן נאמר לי לבחור דג, הייתי בוחרת בחיבה את הדג עימו שיחקתי, אותו דג היה נאסף על ידי מוכר הדגים מונח על השיש, ובמכת נבוט בראש מאבד את ההכרה, לאחר מכן נעטף בעיתון, מונח בשקית ונמסר לאימי. לעיתים "השקית" הייתה ממשיכה לקפוץ כל הדרך הביתה, הייתי מתרחקת מאימי רק ש"זה" לא יגע בי. כילדה לא הבנתי איך זה בסדר.. איך לאף אחד לא אכפת מהדג?
טעים לי
כבר כילדה קטנה כשהבשר, הדגים והעוף היו מונחים לי על הצלחת כל פעם סירבתי מחדש ולאכול את המנה שהוגשה לי. אך אימי הבשלנית הטריפוליטאית הנהדרת לא הסכימה, אני זוכרת את הרגע בו היא אמרה לי "הבת שלי לא תהיה צמחונית"... זה לא נבע מרוע, או מחוסר התחשבות ברגשותיי, אלא בדיוק ההיפך – זה נבע מדאגה. ממחשבה שאכילת בעלי חיים היא דבר מחויב המציאות – ככה גדלנו, זה מה שצריך לאכול, זה מה שבריא, זה מה שנהוג, "כך זה היה מאז ומתמיד וזה לעולם לא ישתנה".
כילדה לא הרגשתי שיש לי את הכוח או המקום לקבל החלטה להפסיק לאכול בעלי חיים, לא ראיתי אפשרות אחרת, והמשכתי למרות הסתייגותי מהמראות, ומההשלכות של בחירת המזון שלי. בשלב מסוים זה היה אוטומט, אפילו לא עצרתי לחשוב, אכלתי כי טעים לי.
במהלך השנים כל מי שהצהירה בפני כי היא "צמחונית, גיחכתי בהלצה ושאלתי - "אז מה יש לך לאכול?", כאילו אין עוד אוכל בעולם כולו פרט למזון מהחי, אבל השאלה האמיתית לגבי אכילת בעלי חיים תמיד היתה בתוכי.
ההחלטה להפסיק
בתפקידי המקצועי אני אשת שיווק ודיגיטל ועובדת כסמנכ"לית שיווק בחברת ההייטק קומטל ישראל. יום אחד ירדתי בהפסקת הצהריים שלי בעבודה לארוחת במסעדה שם הגישו בבופה כל יום רביעי בורקס בשר, מאחר והייתי לקוחה קבועה הם כבר ידעו לשמור לי, ו"לשים לי בצד" כי זו הייתה מנה מאוד מבוקשת.
הייתי בת 35, אחרי תהליך ארוך של גירושים, התבוננות פנימית והחלטה על החיים שאני רוצה לחיות. תהליך כזה הוא תמיד תהליך רוחבי – כשאדם בוחן את החלטותיו ומנכיח את הרצון שלו ההשלכה על חייו היא לרוב רוחבית ובאה לידי ביטוי ברצון לשינוי בתחומי חיים רבים.
באותו היום הגעתי למסעדה, אספתי את המגש עם בורקס הבשר, ניסיתי לאכול, חיטטתי בבורקס עם המזלג, וזהו. לא יכולתי לאכול את זה יותר. שוב ההבנה של מה אני אוכלת ומה אני לוקחת בו חלק נחתה עלי. החלטתי להפסיק. בורקס הבשר נשאר בצלחת.
החלטה, זה כל מה שנדרש. ואם לחזור למשפט ההתחלתי של רבי עקיבא – "הכל צפוי" - נולדתי למשפחת קצבים, בתקופה בה אכילת בעלי חיים היא נורמה שגרתית – זו לא הייתה בחירתי, ולא משהו שיכולתי להשפיע עליו, אבל "הרשות נתונה" – לי יש יכולת לבחור אחרת. בחלקת האלוהים שלי, בהתייחסות לאדם שאני רוצה להיות, אני עצמי לא יכולה לקחת בזה חלק יותר.
ה Game Changer שלי
ההחלטה להתקדם לטבעונות לא הייתה ישירה, לא ידעתי מה זה טבעונות. ידעתי רק שאני לא רוצה לאכול בעלי חיים. צרכתי המון מוצרי חלב, המון בצקים, המון ביצים. יום אחד בשיטוט בפייסבוק רציתי להתחבר עם קבוצה של טבעונים, להתחבר עם אנשים שיתנו לי מידע, וסביבה תומכת, אחרי הכול, לא היה סביבי אף אחד טבעוני, לא בקרב חברי ובטח לא בקרב משפחתי.
הבחורה שניהלה את הקבוצה שאלה אותי – "האם את טבעונית?" ועניתי: "כמעט... אני לא אוכלת בעלי חיים אבל אוכלת ביצים וגבינות, בייחוד גבינה צהובה", והיא ענתה לי - "אז תחזרי אלינו כשתהיה טבעונית", וכך הסתיימה השיחה.
נבהלתי מהתשובה, הייתי מלאת זעם ובעיקר נפגעתי – מעבר לתגובת הסירוב להכניס אותי לקבוצה - כיצד אוכל להיות טבעונית אם אף אחד בסביבה שלי אינו כזה? אם אין לי ידע בסיסי ... ומה בכלל הבעיה בלצרוך מוצרי חלב?
אפשר להגיד שהסירוב של הבחורה הזו להכניס אותי לקבוצה עורר בי את הצורך לחקור. נכנסתי לאינטרנט ומה שראיתי שם השאיר אותי פעורת פה. לא ידעתי. באמת שלא ידעתי. לא רק שלא מספרים את זה לאף אחד, כל פרסומת אפשרית בטלוויזיה מראה בדיוק ההיפך.. איך יכולה להתקיים תעשייה נוראית כזו מתחת לאפם של צרכני מוצרי החלב בשקט מוחלט, ללא מודעות במה זה כרוך.
אני מאמינה גדולה ב"מה שצריך לקרות קורה", או אם תקראו לזה "נסתרות הן דרכי האל". אם שואלים אותי מה היה ה Game Changer שלי? האירוע ששינה את תפיסת חיי? זו השיחה הזו עם הבחורה שלא רצתה לקבל אותי לקבוצה - תודה לך באשר את. לעיתים גם דברים שנראים לנו בנקודת זמן כפוגעים ואפילו רעים, במרחק הזמן יש בהם שכל גדול ויכולת להביא אותנו למקום בו אנו צריכים להיות.
קרניזם
בשונה מהיום, כאשר יש שפע מוצרים מהצומח בכל תחום, אני התקדמתי לטבעונות בתקופה בה לא היו הרבה חלופות, ובכל זאת הסתדרתי עם האוכל. הקושי העיקרי היה לברור כל מוצר ומוצר, הפכתי למומחית בתוויות "רכיבים" של מוצרים בחיפוש והבנה באיזה מזון יש מוצר מהחי ובאיזה לא. מאחר והנורמה היא אכילת בעלי חיים, לא קיים חיוב לציין באיזה מוצר יש מוצרים מהחי ובאיזה לא. כך יוצא מצב שמי שלא רוצה לקחת בזה חלק צריך לעשות מאמצים רבים כדי להימנע מזה.
אמרה את זה יפה הפסיכולוגית דר' מלאני ג'וי – כשכולם לוקחים חלק במעשה מסוים, כגון אכילת בעלי חיים, וקבוצה קטנה בוחרת להתנהג אחרת – קבוצת המיעוט תקבל שם, במקרה הזה תקרא "טבעונית". וכיצד תקרא קבוצת הרוב? עד שמלאני ג'וי לא נתנה לדבר שם, "קרניזם", לאידיאולוגיה של אכילת בעלי חיים לא היה שם, כי הרוב היו חלק ממנה, והרוב לא מזהה את האידיאולוגיה בה הוא לוקח חלק. אבל אכילת בעלי חיים היא חלק מאידיאולוגיה. במקרה הזה אידיאולוגיה דומיננטית ואלימה, מושרשרת מאוד עד שעקרונותיה נתפסים כהגיוניים ו"ככה הדברים כפי שהם". ולכן מסיבה זו, באופן נורמטיבי, לא היה צורך לסמן מוצרים כמכילים רכיבים מהחי או לא.
הרעיון לסמן מוצרים כטבעונים הופץ בעיקר בשנים האחרונות, והוא חלק משינוי תפיסה משמעותי מאוד. הוא חלק משינוי שיח, מיצירת מודעות. לא רק המוצר מתויג כטבעוני, גם המילים הנבחרות בשיח - הבחירה להתייחס ל"בעל חיים" ולא ל"בשר", לתרנגולת ולא ל"שניצל".
כוחן של המילים
בלימודי לתואר הראשון בתקשורת וניהול במכללה למנהל הגשתי עבודת סיכום על כוחן של המילים, והתייחסות לשינוי השיח היא חלק גדול מהעשייה שלי כיום, מתוך הבנה עמוקה שיש להתייחס לשפה בה אנו משתמשים. השפה מבטאת מציאות. מחשבותינו מבוטאות במילים, מילים יובילו למעשים, מעשים ינציחו הרגלים, והרגלינו ישקפו את עולם הערכים שאנו מחזיקים. זה לא גורל – זו בחירה. מציאות חיינו תעמוד על מחשבה, דיבור ומעשה. אלה יצרו את המציאות בה אחייה, שינוי בהם יכול לשנות מציאות.
כנכדה למשפחת קצבים, וכטבעונית כיום, אני מודעת לאתגרים המאוד לא פשוטים כשמול עיני תמיד נוכחת החמלה וראיית האחר, ובעיקר חייהם של בעלי החיים לצד בני האדם. אני משתמשת בכלים שיש לי, וביכולותיי לעודד מודעות וליצור שינוי בעולם. אם זה באמצעות יצירות אמנות או כתבי יד פילוסופיים ומעוררי מחשבה.
את דרכי האמנותית כציירת התחלתי כבר בילדות, כשהיה ברור לסובבים אותי שיש בי היכולת הגבוהה והתשוקה העזה לבטא עצמי באמצעים חזותיים ובכתב. במהלך השנים למדתי אמנות ועיצוב גרפי במכון אבני ובלימודי החוץ של בצלאל, וציוריי הוצגו בתערוכות שונות בארץ ובעולם.
האמנות שלי, ההחלטה לצייר ציור מסוים, מביעה זעקה פנימית עמוקה, ובקשה מהצופה להסיר את הכיסוי מהעיניים, לראות את הקשר הישיר בין החלטות בחירת המזון שלנו ובין סבלו של בעל החיים. מהמקום הזה אני יוצרת ומדברת את המציאות האמיתית שאני רואה, בלי לנסות ליפות או להדחיק אותה, כך יוצא שאני מציירת לאו דווקא את מה שאנשים אוהבים לראות אלא את כאבי האותנטי ואת מה שהייתי רוצה שייראו. אני מקווה לגרום לאנשים לעצור, להתבונן ולהרגיש משהו דרך הציור. ליצור מעורבות רגשית כל שהיא, בתקווה להוביל למודעות, ואולי אף לשינוי התנהגות.
מבחר מעבודותיי מוצגות בגלריות:
-
Art & About בעמק חפר
-
גלרית חייל האוויר בהרצליה
-
גלריה בן עמי בתל אביב
-
בתערוכות מתחלפות בארץ ובעולם, ועוד.
פענוח חידת החיים
במקביל לעיסוקי באמנות אני בעלת תואר שני בפילוסופיה, ספרי החדש "וחך, אוכל יטעם לו" מתבסס על עבודת התזה שכתבתי בתואר השני באוניברסיטת 'בר אילן'. הספר מציע שיח פתוח, שהרי אני עצמי אכלתי בעלי חיים רוב חיי, פילוסופי מענין, מקיף ונוגע לגבי מקומו של האדם ביחסים עם בעלי החיים, הכוחות הפועלים עליו, ואחריותו האישית להשלכות בחירת מזונו. הספר פותח בפני הקורא בעידן המודרני את האפשרות להטיל ספק בבחירותיו השונות, ביניהן בחירת מזונו, לחשוב מחדש על האדם כפי שהוא חושב שהינו וכפי שהוא באמת, ולבחון באמת את חופש הבחירה שלו. בנוסף, אני גם מקיימת הרצאות בארגונים בנושא ופתוחה תמיד לשיתופי פעולה שיכולים לקדם אג'נדות חברתיות ערכיות, כשעיקר עבודתי מוקדש לשחרור בעלי חיים.
פענוח חידת החיים ופרדוכס הבחירה אל מול הגורל יישאר כשאלה פתוחה תמיד, או לפחות כל עוד לא יימצא מידע חדש לגבי חוק הטבע או שליטה שמיימית כלשהי, לה אנו קוראים אלוהות.
אבל יש מקום בו החידה הזו נפתרה מבחינתי – היכולת שלי לעשות שינוי בעולם בו אין לי שליטה על הנעשה, היא היכולת לבחור במה אני לוקחת חלק במסגרת החלופות המוצעות לי. מקומו של הרצון החופשי שלי הוא בהבנה של השלכות הבחירות שלי ובאדם שאני בוחרת להיות.
יפית סרנגה
מקומו של הרצון החופשי שלי הוא בהבנה של השלכות הבחירות שלי, ובאדם שאני בוחרת להיות
